כתבה: שיר אייזן יוגה תרפיסטית ומטפלת TMS בכאב כרוני
בעשורים האחרונים נחקר הקשר בין רגשות לכאב כרוני בהיקף הולך וגדל. לצד הגישות ההוליסטיות שהתייחסו לכך כבר מזמן, גם עולם הרפואה הקונבנציונלית מציג יותר ויותר עדויות מחקריות להשפעת הממד הרגשי על חוויית הכאב. בתור מטפלת גוף-נפש, הלימוד הכי גדול שלי היה להיות "שפן הניסיונות" של התיאוריה הזו, מבלי לדעת אותה בכלל. אבל החיים, כידוע, מכוונים אותנו לשיעורים שלנו ומעצבים אותנו כמו נהר שמלטש חלוקי נחל עם הזרם הבלתי פוסק שלו.
מחקר מ‑UNSW (מאי 2025) על “Pain and Emotion Therapy” מצביע על שיפור משמעותי בעוצמת הכאב באמצעות ויסות רגשי בלבד.
הכאב הכרוני שלי היה אורח קבוע, מהסוג הלא רצוי- דומה לקרוב משפחה שמתנחל לך בסלון ולא מתכוון לעזוב. אחרי פרידה קשה רגשית, הגיעו כמה שנים של סבל- כאבי אגן, דלקות חוזרות בשתן, גב תחתון, מיגרנות- הייתי סך הכל בת 25! באמת שהלכתי לכל כך הרבה רופאים וההצעה שחזרה על עצמה הייתה שימוש בתרופות המדכאות את מערכת העצבים. הן אמנם מקלות על התסמינים, אך אינן נוגעות בשורש הבעיה.
מיינדפולנס – הנס הנוכח
יום אחד בשיא הכאב, קפצה לי בפייסבוק מודעה של מיינדפולנס, אני זוכרת את עצמי נוסעת בגשם לכל המפגשים ומחכה בסקרנות לגלות עוד ועוד על התודעה האנושית. הרבה דברים הסתדרו לי במפגשים עם מלכה המורה הנפלאה שחשפה אותי לעולם הזה. משם העמקתי למדיטציה, התחלתי לשים לב לדפוסים של הגוף-רגש-תודעה ולחקור אותם. כשהכאב כמעט ונעלם לגמרי, כבר הייתי מטפלת ביוגה תרפיה וידעתי את הקשר בין הרגשות לכאב, אבל עוד לא הייתי מספיק בטוחה בהם מדעית (כביולוגית אני חייבת אסמכתא מחקרית לכל דבר). בתזמון מדויק הופיעו בחיי פגשתי אוטוריטות בתחום הכאב הכרוני: ד”ר ג’ון סארנו, ד”ר ניר ברוש, ד”ר אלן גורדון וניקול סאקס. הם לימדו אותי על TMS- Tension Myoneural Syndrome, מודל שמסביר איך כאב יכול להתקיים גם בהיעדר נזק ברקמה, כאשר מערכת העצבים מפרשת מתח רגשי ומנטלי כאיום ומתרגמת אותו לכאב גופני. הבנתי שהמוח שלי מתוחכם מספיק כדי לייצר כאב אמיתי לחלוטין – לא בגלל שיש נזק בגוף, אלא כי מערכת העצבים שלי למדה להגיב ללחץ רגשי בצורה של כאב. זה מנגנון הישרדותי לא מודע: במקום לאפשר לרגשות הקשים לעלות, הגוף מתכווץ ונכנס למתח מתמשך והכאב הופך לשפה שבה המוח והגוף מבטאים את המצוקה.
ד”ר סארנו שינה את התפיסה הגורסת שכאבי גב כרוניים חייבים להיות תוצאה של נזק מבני. הוא פרסם סדרת מקרים של 51 מטופלים שהראו ירידה משמעותית בעוצמת הכאב לאחר תוכנית טיפול שכללה ידע על מנגנון הכאב, כתיבה רגשית ותמיכה.
פעמים רבות, הרגש המרכזי המנציח את הכאב הוא הפחד מהכאב עצמו, אשר עלול להפוך לטריגר שמתחזק שוב ושוב את מעגל הכאב. המודל הפסיכולוגי מבוסס המחקר של פחד/הימנעות (Fear-Avoidance) מתאר כיצד הפחד עצמו הופך לגורם מרכזי בשימור הכאב.
ניסוי ב‑UCSD הוכיח שמדיטציית מיינדפולנס מורידה מדדי כאב עצביים (NPS, NAPS) בעזרת מיינדפולנס ומדיטציה.
בואו אני אתן לכם כמה דוגמאות שממחישות היטב את הקשר בין גוף-תודעה: כאב בטן לפני מבחן, כאב ראש בזמנים של סטרס, צוואר תפוס לאחר מריבה, בחילה בזמן אבל.
למה קשה לנו לקבל את הקשר הזה כשמדובר בכאב כרוני?
הסיבה נעוצה בחינוך הרפואי שמפריד בין איברים ואינו מסתכל הוליסטית על האדם. יש הפרדה בין המערכות השונות- אורולוגיה/גניקולוגיה/גסטרו/אורטופדיה מבלי ההבנה שכל האיברים וכל המערכת הזו הוליסטית וחייבת הסתכלות כזו.
חשוב לציין שגם כאשר קיים נזק מבני ממשי (כמו פריצת דיסק או אנדומטריוזיס), עוצמת הכאב לא תמיד תואמת את חומרת הממצא. לעיתים הכאב נמשך גם לאחר טיפול או ריפוי, בשל מנגנוני רגישות-יתר במערכת העצבים. במקרים רבים מדובר בשילוב בין גורם מבני ראשוני לבין מנגנונים עצביים-רגשיים שממשיכים להזין את הכאב. גם במצבים כאלה ניתן להפחית ואף לשחרר את תחושת הכאב באמצעות אבחון מדויק ותהליך טיפולי מתאים.
רגשות נועדו לצוף ולזרום
עם השנים משהו עמוק השתנה בי, זה הדבר הזה שאני מעבירה הלאה למטופלות שלי. כבר לא יכולתי להתעלם מהרגשות שצפו להם כמו מצופים על פני המים. החיבור לרגשות שלי הפך דבר שבשגרה- אפשר ממש לדמיין איך הגוף-תודעה הם מיכל שצריך לפרוק החוצה לחצים כדי להיות באיזון ואכן הוצאתי- כתבתי כל כך הרבה, את כל הדברים הכי קשים שאי פעם הרגשתי בלי לסנן, הנעתי את הגוף כדי לסמן למערכת העצבים שאני בטוחה ואין סכנה אמיתית, לימדתי את עצמי להתבונן ולזהות מבלי להזדהות עם רגשות ומחשבות קשים, איך לחיות באמת בחופש פנימי וליצור את חיי הטובים ביותר.
באופן מפתיע, זה עבד. הכאב, שחשבתי שילווה אותי לנצח, החליט שהוא כבר לא זקוק למקום ותשומת לב והתחיל לארוז. ממש לא ביום אחד, אני תמיד אומרת שכאב כרוני זה כמו בורסה, אבל בשלב מסוים הגוף משחרר- לגמרי.
היום, כשאני רואה את המטופלות שלי מתמודדות עם כאבים כמו מיגרנות, כאבי אגן, פיברומיאלגיה, אנדומטריוזיס, סיאטיקה ועוד ועוד אני מבינה ברוב המקרים שהגיע הזמן לפתוח את תיבת הפנדורה הרגשית שלהן. לפעמים מספיקה הבנה של מנגנון הכאב הכרוני ולפעמים התהליך דורש יותר עומק.
האמת היא שלא תכננתי להיות מטפלת/מלווה איך שתרצו לקרוא לזה- אבל יותר מדי אנשים סובלים מכאב קבוע וחושבים שאלה החיים. אז יש דרך אחרת חברים וחברות, והיא הרבה יותר טובה.
מטופלת אחת שסבלה מכאבי אגן קשים, גילתה (תוך כדי כתיבה נמרצת ביומן) כעסים מילדותה ששמרה בקפידה בתוך קופסה אי שם במוח תחת השם "לא לפתוח לעולם". ברגע שהקופסה הזו נפתחה, הכאב פחת משמעותית ובהמשך השתחרר לחלוטין. לכל אחת ואחד יש את הסיפור היוצא דופן שלו, זה הקסם של הקיום הזה. אם רק נבחר לחיות מאהבה והשראה ולשחרר פחדים נוכל לכבוש בתוכנו פסגות ולהגיע לרבדים שלא חשבנו שאפשריים עבורנו.
מחקרים רבים מראים שמערכת העצבים שלנו מסוגלת לייצר ולהעצים כאב גם בהיעדר נזק ישיר לרקמה, במיוחד כשיש רגשות מודחקים, סטרס או טראומה לא מעובדת. אך בזכות גמישות המוח (נוירופלסטיות), מערכת העצבים יכולה גם לעבור תהליך הפוך – של למידה מחדש, שחרור וריפוי.
אז מה למדתי מהסיפור האישי שלי ומהקליניקה? כאב כרוני הוא לא גזירת גורל – לעיתים זו פשוט הדרך הדרמטית ביותר של הגוף לומר: ״היי, הגיע הזמן לטפל גם במה שכואב בפנים״. יש כאן הזמנה למסע חקירה פנימי שבסופו תחכו אתם עצמכם, בגרסה הרבה יותר בריאה ופחות כאובה. והאמת? זה שווה כל רגע.
*הכתבה אינה מחליפה ייעוץ רפואי, אני עצמי מקבלת אליי מטופלות רק לאחר בדיקה קפדנית של רופאים ושלילת מחלות מסוכנות.
